בחג הפסח, בשנים האחרונות, מצאו את עצמם פקחי רשות הטבע ויערני קק"ל בתפקיד השרתים הלאומיים, המפנים הררי זבל שעם שלם מותיר אחריו, וכל זאת בעבור משכורת בינונית.
למרות זאת, פקחי היערות, החורשות והפארקים, מטעם החברה להגנת הטבע, ושאר הגופים האמונים על שמירת הסביבה הטבעית, משתדלים לשמור על נימה חיובית בראיונות שהם נותנים לתקשורת, ולשדר אופטימיות בנוגע להרגלים שרווחים בקרבנו.
חלק מהאנשים דווקא כן אוספים את הפסולת שלהם, הם מנסים לייפות את המצב, אך מאחוריהם ניתן להבחין בכמויות עצומת של זבל, שכבר כמעט נוגעות בצמרות העצים.
האם מגיעות לנו תשואות בגלל שירדנו מממוצע של 2 טון אשפה למטייל בימות חג הפסח ל-1.9 בלבד?
הרי זה עוד לפני יום העצמאות והמנגלים שהוא מביא עמו.
למרות הרתיעה המתבקשת מכך שלעתים אנחנו חיים במקום שנראה יותר כמזבלה ופחות כמדינה מתוקנת, הבעיה האמיתית איננה אי השלכת האשפה לפח.
אלא עצם כך שהישראלים מייצרים פסולת בכמויות גדולות כל כך.
רגע לפני חג הפסח, הציגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הנתונים העדכניים בנוגע להיקפי הפסולת שמייצר הציבור בארץ.
גם אילו כל הפסולת הייתה מושלכת לפח בצייתנות, אפשר לומר בוודאות שמדובר בהרבה יותר מידי אשפה.
ישראלי מייצר יותר פסולת ממקבילו בעולם
הישראלי ממוצע מייצר פסולת בכמות של קילוגרם ליום.
מדובר בשיעורים הגבוהים בעולם של ייצור פסולת!
נתוני הלמ"ס, המנותחים בפילוח על פי רשויות מקומיות, מורים על מגמה שרווחת גם במדינות אחרות:
ככל שהאוכלוסיות מבוססות הן מייצרות אשפה בכמויות גדולות בהרבה.
בכפר שמריהו, למשל, הפסולת שתושב ממוצע מייצר עומדת על 5.5 ק"ג ליום; ואילו ביישובים הבדווים כספייה ולקייה – רק 0.4-0.5 ק"ג ליום.
מדובר ביחס של 12 ל-1.
ומה בנוגע לעיריות?
תל אביב מובילה עם פסולת בכמות של 2.6 ק"ג לנפש ליום (אם כי יש לציין שתל אביב גם מטפלת באשפה המיוצרת על ידי מאות אלפי ישראלים שפוקדים אותה מדי יום לצרכי עבודה ובילוי).
לעומת זאת, הדירוג הנמוך ביותר הנו של אלעד, כפר קאסם, בית"ר עילית, ומודיעין עילית, עם כמות של 0.9-1.0 ק"ג פסולת לנפש ליום.
שימו לב שיישובים אלו, המדורגים בתחתית טבלת ייצור הפסולת, הנם מרכזי אוכלוסייה ערבית או חרדית, שמדורגת מבחינה סוציו-אקונומית ברמה נמוכה.
בתוך כך יש לציין שרק יקנעם עלית ומודיעין-רעות-מכבים מייצרות כמויות מועטות של אשפה, למרות שאינן נמצאות ברמה כלכלית נמוכה, כשזולתן המתאם הסטטיסטי בין כמויות הפסולת למעמד הכלכלי נשמר באופן עקבי.
הסיבות לייצור אשפה בכמויות גדולות
קצב ייצור אשפה בקרב האוכלוסייה המבוססת, הוא גדול יותר – מה ניתן לעשות על מנת לשנות את התמונה?
הסטטיסטיקה ברורה, אולם המציאות מורכבת בהרבה:
אוכלוסיות מבוססות מייצרות כמויות גדולות יותר של אשפה, לא רק בגלל שהן צורכות יותר, אלא גם בעקבות אופי הצריכה.
כך למשל, מוצרי מזון מעובדים ויקרים יותר, מגיעים עם כמות ונפח גדולים יותר של אריזות. דוגמא מצוינת לכך היא אריזות הקורנפלקס, שמגיעות עם 100 גרם קרטון ופלסטיק על כל כמות זעומה של 30 גרם דגנים, המהווים, ללא ספק, מזון מעובד.
לזה יש להוסיף גזם שמצטבר מגינות גדולות. אין פירוש הדבר שביישובים חלשים מתגוררים דווקא תושבים בעלי אחריות סביבתית, אלא שהרגלי הצריכה שנגזרים מיכולותיהם הכלכליות, באים לידי ביטוי בסופו של יום גם בפח האשפה.
במילים אחרות: הפסולת שאנו משליכים לפח מעידה על מי שאנחנו.
פעם הסיסמא האופיינית לשמירת הסביבה הייתה "הפסולת לסל – וחסל".
כיום, אנחנו מבינים שאין די בהשלכת הפסולת לפח, וכי חלק מרכזי באחריות הסביבתית הוא הדאגה להפחתת כמויות האשפה המיוצרות.
ניתן להגיע לכך באמצעות צריכה נבונה, סלקטיבית ומרוסנת יותר, וכן על ידי שימוש חוזר כמו גם מיחזור של מה שאפשר.
ערימות הפסולת המצטברות בפסח מקוממות ונחרטות בזיכרון, אבל יש לזכור שהן מהוות רק סימפטום:
גם אילו ערימות הענק הללו היו מוצאות את דרכן לאתרי הטמנה מורשים, ישראל הייתה אולי מדינה אסתטית יותר – אבל לא בהכרח יותר ירוקה.