תהליך הטיפול באשפה מורכב מחמש חוליות.
*החוליה הראשונה הנה הפחתה במקור, שכוללת תכנון כמות הפסולת העתידית לפני שמייצרים אותה, תוך ניסיון להפחית את ייצור האשפה כבר בשלב עיצוב המוצר ואריזתו.
*החוליה השנייה הנה שימוש חוזר באריזות או במוצרים.
*מחזור חומרי פסולת הוא החוליה השלישית.
*הרביעית היא הפקת אנרגיה מהפסולת.
*החוליה האחרונה, ולה מחיר סביבתי כבד ביותר הנה ההטמנה.
עד לפני כעשר שנים, הטיפול הרווח בפסולת בארץ היה הטמנה.
הטמנת פסולת פירושה השלכתה באזור מסוים, בערמות והררים של אשפה.
ההטמנה היוותה פתרון כלכלי לכורח להיפטר מהפסולת, מאחר והיא לא הייתה כרוכה בלוגיסטיקה מורכבת או בעלויות גבוהות.
כל שנחוץ הוא רק שטח פנוי, אשר בו אפשר להשליך את האשפה, ללא טיפול מיוחד.
נכון להיום, רק 20% מכמויות הפסולת במדינת ישראל מטופלות, ואילו ה-80% הנותרים מוטמנים.
חשוב להבין כי להטמנת הפסולת השפעה סביבתית חמורה.
הררי האשפה פולטים גזים מסוכנים לאוויר, ומזהמים את האדמה ואת מי התהום.
בנוסף לכך, הררי הפסולת תופסים שטח גדול למדיי, במציאות בה הקרקע עצמה היא משאב מוגבל.
בתוך כך, יש לציין כי כמות הפסולת במדינת ישראל גדלה ב3%-5% מדי שנה.
במהלך העשורים האחרונים, נרתמה הכנסת להגנה על איכות הסביבה ולטיפול בפסולת, וחוקקה חוקים רלוונטיים בנושא:
חוק שמירת הניקיון
נחקק בשנת 1984, קובע כי אסור לאדם ללכלך או להשליך פסולת ברשות הרבים, כמו גם להעבירה מהמרחב הציבורי למרחב פרטי.
על הרשויות המקומיות להקצות אתרים לסילוק אשפה, לרבות: פסולת בנין, גזם, גרוטאות רכב וצמיגים.
במסגרת החוק נוסדה הקרן לשמירת הניקיון, במטרה לרכז אמצעים כספיים לצורכי שמירה על איכות הסביבה והניקיון, על מנת למנוע השלכת פסולת ולדאוג לטיפול בפסולת.
הטיפול בפסולת כולל מיחזור, מניעת מפגעים, הסרת שילוט בלתי חוקי ומיגור עברות בתחום החומרים המסוכנים.
כעשור לאחר חקיקתו של חוק שמירת הניקיון, בשנת 1993, נחקק חוק המיחזור, המחייב את הרשויות המקומיות להקצות בתחומן שטחים להקמת מרכזים בהם יותקנו מכלים ומתקנים הייעודיים למיחזור.
בנוסף, חויבו הרשויות המקומיות לקבוע בחוק עזר תקנות להסדרת איסוף ופינוי הפסולת למחזור בתחומן.
זאת ועוד: חוק זה קבע כי חובתו של כל בעל עסק או בית מגורים, להתקין מתקנים למיחזור ולתחזק אותם.
חוק זה גם מחייב להימנע מהשלכת אשפה בלתי ממוינת למתקני המיחזור.
בשנת 1998 נחקקו תקנות הנוגעות לאיסוף ופינוי הפסולת המיועדת למחזור.
התקנות מחייבות את הרשויות השונות לדווח על כמויות הפסולת המיוצרת בשטחן, וזאת במטרה לקבוע יעדים מחייבים למחזור בשנים הבאות.
חוק הפיקדון
חוק שקבע כי על כל בקבוק ומכל משקה בארץ יסומן ערך הפיקדון שמשולם כנגד החזרתו.
מחיר הפיקדון כלול או מוסף לעלות המשקה, ואילו הצרכן יכול לקבלו חזרה בכל בית עסק המוכר משקאות.
בנוסף לכך, נדרשים היצרנים והיבואנים למחזר לפחות 90 אחוזים מסך כל מכלי ובקבוקי המשקאות שאספו בכל שנה, במפעלים המורשים לכך.
החוק למיחזור צמיגים
חוק שנחקק בשנת 2007, מסדיר את ההגנה על הסביבה בפני מפגעי פסולת צמיגים בלתי מטופלת.
באותה שנה, התווסף לחוק הניקיון סעיף שמורה להטיל מס על ההטמנה, על מנת לגרום למיחזור להיות כלכלי יותר ביחס אליה, כשההיטלים הנגבים מועברים ישירות לקרן לשמירת ניקיון.
חוק להסדרת הטיפול באריזות שנחקק בשנת 2011 מעודד שימוש חוזר באריזות, על ידי הטלת האחריות בדבר מיחזורן על היצרנים והיבואנים, וכן דורש מהם למסור דיווח על משקל אריזות המוצרים שנמכרו על ידן בכל שנה.
בשנת 2012 נחקק חוק סביבתי נוסף, המסדיר את הטיפול בפסולת של מצברים, סוללות וציוד חשמלי ואלקטרוני, ומעודד את השימוש החוזר בה כמו גם מניעה של הטמנתה, על מנת לצמצם את ההשלכות השליליות במישור הסביבתי ובריאותי.
לסיכום
בעשורים האחרונים מתפתחת המודעות הסביבתית בישראל ובעולם כולו, והיחס אל הפסולת עובר שינויים משמעותיים.
כיום, הרשויות המקומיות, היצרנים, היבואנים והמפעלים הם האחראיים העיקריים על הטיפול בפסולת – החל מהפחתת כמויות הצריכה, עבור בפינוי הפסולת וכלה במחזורה ומיצוי הערך הגלום בה.
חוק האריזות קובע שהחל משנת 2020 תופסק הטמנת פסולת האריזות כליל.
יעד זה יושג באמצעות חינוך והסברה, בכל הרמות: מהגיל הרך ועד לאזרחים המבוגרים.
בנוסף, יוטלו קנסות והיטלים ויוענקו תמריצים לרשויות ולתעשייה, על מנת לקדם מטרה זו.